מקור זבחים ע״א
1 שֶׁהֵמִית אֶת הָאָדָם עַל פִּי עֵד אֶחָד אוֹ עַל פִּי הַבְּעָלִים, בְּרוֹבֵעַ וְנִרְבָּע, בְּמוּקְצֶה וְנֶעֱבָד, בְּאֶתְנַן וּמְחִיר,
2 בְּכִלְאַיִם וּבִטְרֵיפָה, בְּיוֹצֵא דּוֹפֶן – יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיִמָּכְרוּ, וְיָבִיא בִּדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מֵאוֹתוֹ הַמִּין.
3 נִתְעָרְבוּ בְּחוּלִּין תְּמִימִים – יִמָּכְרוּ הַחוּלִּין לְצוֹרְכֵי אוֹתוֹ הַמִּין.
4 קָדָשִׁים בְּקָדָשִׁים מִין בְּמִינוֹ – זֶה יִקְרַב לְשֵׁם מִי שֶׁהוּא, וְזֶה יִקְרַב לְשֵׁם מִי שֶׁהוּא.
5 קָדָשִׁים בְּקָדָשִׁים מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ – יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ וְיִמָּכְרוּ, וְיָבִיא בִּדְמֵי יָפֶה שֶׁבָּהֶן מִמִּין זֶה, וּבִדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מִמִּין זֶה, וְיַפְסִיד הַמּוֹתָר מִבֵּיתוֹ.
6 נִתְעָרְבוּ בִּבְכוֹר וּבְמַעֲשֵׂר – יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיֵאָכְלוּ כִּבְכוֹר וּכְמַעֲשֵׂר.
7 הַכֹּל יְכוֹלִין לְהִתְעָרֵב, חוּץ מִן הַחַטָּאת וְהָאָשָׁם.
8 גְּמָ׳ מַאי ״אֲפִילּוּ״?
9 הָכִי קָאָמַר: כׇּל הַזְּבָחִים שֶׁנִּתְעָרְבוּ בָּהֶן חַטָּאוֹת הַמֵּתוֹת אוֹ שׁוֹר הַנִּסְקָל, אֲפִילּוּ אֶחָד בְּרִיבּוֹא – יָמוּתוּ כּוּלָּן.
10 תְּנֵינָא חֲדָא זִימְנָא: כָּל הָאֲסוּרִין לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ אוֹסְרִין בְּכׇל שֶׁהֵן, הָרוֹבֵעַ וְהַנִּרְבָּע!
11 אָמַר רַב אָשֵׁי: אַמְרִיתַהּ לִשְׁמַעְתֵּיהּ קַמֵּיהּ דְּרַב שִׁימִי, וְאַצְרִיכַן – דְּאִי מֵהָתָם, הֲוָה אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי לְגָבוֹהַּ, אֲבָל לְהֶדְיוֹט אֵימָא לָא;
12 וְאִי מֵהָכָא, הֲוָה אָמֵינָא: הָנֵי הוּא אִיסּוּרֵי הֲנָאָה נִינְהוּ, אֲבָל הָנֵי אֵימָא לָא; צְרִיכִי.
13 דְּלָאו אִיסּוּרֵי הֲנָאָה נִינְהוּ – הָא תְּנָא לֵיהּ! מִי קָתָנֵי בְּכַמָּה?! ״כׇּל שֶׁהֵן״ – הָתָם קָתָנֵי.
14 וְנִיתְנֵי הָא, וְלָא בָּעֵי הָא! תַּקַּנְתָּא אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ.
15 דְּהֶדְיוֹט נָמֵי תְּנָא לֵיהּ – וְאֵלּוּ אֲסוּרִין וְאוֹסְרִין בְּכׇל שֶׁהֵן: יֵין נֶסֶךְ וַעֲבוֹדָה זָרָה!
פירוש רש"ש על זבחים ע״א
1 במשנה ברובע ונרבע. עי' בפי' הרע"ב. ומה שהוסיפו בד"ח בדבריו מלת של. נראה שבוש וכן בפי' הרמב"ם אשר ממנו לקח הרע"ב ליתא. וכוונתם פשוטה דר"ל שהיה הרובע או הנרבע והנהרג עובד כוכבים. דאז אין הבהמה נהרגת עי' רמב"ם פ"ט מהל' מלכים ה"ו. ודע דמה שחדשו לנו הרמב"ם והרע"ב דקודם שנגמר דינו אסור לגבוה. יש לו מקור נאמן מהגמרא ר"פ כל האסורים לפי' הראשון של התוס' שם בד"ה טול. אך ע"י עובד כוכבים לא ראיתי עדיין מקורו. ואולי דחילייהו מהא דקרא סתמא כתיב מן הבהמה להוציא את הרובע והנרבע ומן הצאן להוציא את הנוגח. ממעטינן כל הני דליכא בהו סקילה ועי' תד"ה ע"פ עד אחד. שוב נזכרתי שגם זה גמ' בר"פ אין מעמידין לוקחין מהם בהמה לקרבן וא"ח לא משום רובע ולא משום נרבע. דמשמע דאם ידעינן שכן הוא נאסרים לגבוה. וממילא מוכח גם הא דלא נגמר דינו. וכמו כן מהא דנפסל ע"י ע"א ועמש"כ לקמן פד דברים הסותרים לכאורה לזה. אבל דעת לנבון נקל לחלק בניהם:
2 רש"י בד"ה נתערבו. מוקצה שהקצהו לצורך תקרובת עבודת כוכבים. מה שנמחקה מלת תקרובת משם הרש"ק. הוא לחנם וללא לצורך:
3 במשנה זה יקרב לשם מי שהוא כו'. עי' בתוס'. ועמש"כ בזה בריש מכלתין:
4 רש"י ד"ה מין בשא"מ. עולה בשלמים שאין מתן דמן כו' שוה. תמוה דהרי שתיהן ב' מתנות שהן ארבע כמבואר בפ' איזהו:
5 תד"ה ובטרפה. הרי המתה שלו כדתנן דיאותו הכהנים בעורו. תמוה דהתם טעמא דשרייה השחיטה וההפשט. אבל אם מת עורו נמי אסור וכ"כ רש"י להדיא שם קד ד"ה דאפי' בגבולין וז"ל אם מת עורו אסור וטעון קבורה כו' שרייה שחיטתו והפשט עורו כו' ע"ש וצע"ג. ומהא דאיתא בשבועות יא ב גבי פרה אם מתה תפדה ומסקינן משום עורה הוה קשה שפיר על הא דב"ק. אבל גם משם ל"ק למש"כ התוס' שם ד"ה משום: